אני יכול לראות כי השעה כבר שמונה ושלושים בערב. החלונות פתוחים מאז שירדנו מהכביש הראשי . רוח חמה יבשה ומאובקת בתשעים קמ"ש ואני תוהה כמה חם יהיה בצהרים, אוקטובר או לא אוקטובר, אם הלילה כל כך חם.
ברדיו שמתי דיסק לא חדש, אבל של מוזיקה אמיתית. טייס המשנה, בנסיעת בכורה מקדימה, שקוע בקומיקס שלו. עוד תחביב מהקיץ האחרון. או שאולי הוא מתנמנם כמו שהמלצתי. אני מגביר קצת את הווליום, נותן פייט לרחש הרוח. הייתי עוצם עיניים ומתרכז אך גם שחור הלילה נותן לגיטרה מרחב. כמעט מחמיץ את הפניה לדרך העפר.
וואו! הקטע הזה תמיד מעיף אותי . נוגע בעדינות בעורפו של הילדון, "מה?" הוא מסתובב, "תקשיב לגיטרה" אני עונה ברכות, "מה?!" הוא צועק מעל המוזיקה והרוח "הגיטרה" אני חצי צועק, "אה". ילד צעיר מדי וחטיאר שיותר זוכר מחי את המוסיקה, אני מהסס רגע בלב. "אבא, מארש דונדורמה ששמענו בלילה לבן בשוק יהיו שם?", אני מהנהן ומחייך. אני מביט בו ושמח שכך זה התגלגל. הרצון לנסוע שנה שעברה שצץ באיחור והכריע לגבי השנה, התחייבות של האשה שמנעה ממנה (ומהקטנטונת) להצטרף ומיליותיה הנבונות "אז תיסעו שניכם, אתם תיהנו". אני מאט, צפיפות המכוניות מעידה שאנו תכף שם.
* * * * * * * *
חנינו. אני מעיר אותו ומעמיס את הציוד. קבוצת עצים סמוכה שסביבה שלושה אוהלים היא היעד, וביחד אנו מקימים שם אוהל רביעי. חמש דקות ממתחם המוזיקה, רחוק מספיק כדי לפרוש מוקדם, רחוק מכפר האוהלים. לשמחתי הוא כבר רענן ונרגש. לא חולף זמן רב ואנחנו כבר *כאן*. המוזיקה באויר, אנו נעים בין הבמות, טועמים, לא מתחייבים. צ'אי ובירה, ושתי נקניקיות. ליד העץ המקושט דגלונים כדרך הבודהיסטים, אופניים רתומות לגלגל ענק של גלגלים שקוע בשוקת מי סבון. בבמה המרכזית צליל לא מעניין. זזים, בבמה הקטנה יותר משהו פאנקי וסוחף. משהו בצבעוניות של החויה עובר אלי טוב יותר דרך מבטו הרענן. עוד הופעה או שתיים וחזרנו לאוהל. בשק השינה שלידי יש פתאום נער
בוקר. יוצא מהאוהל, מתמתח, ומעמיד מקינטה על הגזייה. הוא גם קם, אני שולף שקית שוקו מהצידנית. אוכלים משהו קטן ומביטים סביב – קמנו כשעוד אין מוזיקה והתמקמנו מחוץ למתחם האוהלים, כך שרואים ומרגישים את המדבר מסביב. מטיילים קצת בין עצי השיטה, מתארגנים ונכנסים למתחם ההופעות. באוהל עם דיג'יי מפזזים קצת, תופסים כמה הופעות של המוזיקאים היותר משכימים. אוכלים משהו, בירה של צהרים ופתאום בלי שמצפים בשעה כזו תופסים הופעה ממש מוצלחת. אחר כך משהו פחות מעניין. יש ליין-אפ טוב בערב ונראה לי שמנוחת צהריים של הילד תיתן לי ליהנות ממנה.. חוזרים לאוהל, הוא קורא שני עמודים בקומיקס ונרדם. אני לוגם עוד קצת בירה ומתנמנם לאיטי. החום והמוזיקה המרוחקת נכנסים לחלומותי
שבת. אני בן 18. שנת השבת של טירון שיצא הביתה. מכיוון המטבח זמזום של ויכוח בין אמי ואחי הקטן. אני מדדה לשם ושותה קפה, אך מבעד לערפל אני קולט שכל אחד מהם רוצה שאתערב ואפסוק בויכוח באופן הגיוני, מונח שפירושו לא מוסכם עליהם. מסתבר שאחי מתכנן ליסוע להופעות בצמח בט"ו באב. אמי טוענת בתוקף שהוא לא יכול ליסוע לבד, הוא רק ילד. הוא לא חושב ש"רק ילד" זה תיאור מדויק למישהו שתכף בן 15. בנסיון להרויח קצת זמן מברר קצת פרטים, מי, מה, מתי, איפה, אבל הם כבר מצפים למוצא פי. "אמא צודקת" אני אומר לאחי הנדהם-נבגד, "אתה לא יכול ליסוע לבד, וזהו". מסתבר, עם זאת שמזלו שפר עליו וזה בדיוק על הרגילה שלי.
סוף שנות ה-80, פורטיס וסחרוף בדיוק חזרו לארץ. הופעה ראשונה שלהם, ואנחנו בין האלפים שם. הרוק הישראלי מתעורר לכמה משנותיו הטובות ביותר.
לילה, רצף של הופעות ועכשיו אחת טובה במיוחד. מתלהבים , רוקדים, שומעים את הגיטרה מנסרת את הלילה. אני מסתכל עליו. פתאום הוא לא נראה כל כך קטן ורואים כמה אנחנו דומים. בסוף ההתלהבות אנחנו סחוטים, הוא במיוחד. עיניו נוצצות אך הוא צריך להישען עלי בדרך לשק השינה. אני לוקח אותו על כתפי עד לאוהל, משכיב אותו לישון, שמח שיצאנו לנגב
* * * * * * * *
טוב, אם קראתם את תרגיל הכתיבה הזה עד הסוף מגיעות לכם גם כמה המלצות אמיתיות: קודם כל המסקנה של בני מהטיול: היה כיף, שנה הבאה נבוא גם עם אמא ואחותי הקטנה
וכמה שאהבנו:
לקרוא את ההוביט עם בן 7 